רש"י על ביצה ל״ט א:י״ג

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על ביצה ל״ט ע״א:י״ב רש"י על ביצה ל״ט ע״א:י״ד »

1 שו"ת מהרש"ם חלק א פתח ↗

ומ"ש בדין בארות ומעיינות והביא מדברי הג"פ שהובא בפת"ש שהוכיח מרש"י ביצה ל"ט דאם מושכין להלאה על ידי בריכה נקרא נהר ורו"מ צידד דגם אם נמשך להלאה ממקום נביעתו אם המעין עצמו בתוך העיר הוא ג"כ בכלל מעין ודוקא היכא דהמעין רחוק מהעיר והבריכה נמשכת להעיר הוי נהר הנה בג"פ שם סוף סקנ"ב הביא בשם מהר"ם מינץ שנסתפק בעיר אופנהיים דהמים באים לעיר מהנהר אלא שנמשך ע"י בריכות וצינורות אם הם בכלל בארות או מעיינות ולא רצה שיסדרו שם גט ומזה נראה דאם היו נמשכין ממעיין אף שבאים ע"י בריכות לכ"ע יש לכתוב מעיינות ועדיין צ"ע בזה אבל היכא דגם המעיין בעיר והמים נמשכין לתוך בריכות נראה דודאי שם מעיינות עליהם וכמ"ש הג"פ וראי' מהא דאיתא בתענית י"ט ע"א בעובדא דנקדימון בן גוריון שלוה י"ב מעיינות מים ונתמלאו ע"י גשמים ונדחק רש"י לפרש שהמעיינות לא היו נובעין כ"כ שיתמלאו מן הנביעה ובעין יעקב הביא הכותב בשם תוס' שהיו בריכות מלאים מים שנמשך לתוכן מי המעיין ולכן נקראים מעיינות ע"ש ומבואר דהבריכות נקראים מעיינות לפי שנמשך לתוכן מי המעיין:

1 ביצה פתח ↗

גְּמָ׳ רָמֵי לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן, תְּנַן: בּוֹר שֶׁל יָחִיד — כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד, וּרְמִינְהוּ: נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעֲיָנוֹת הַנּוֹבְעִין — הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם! אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּמְכוּנָּסִין. וְאִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל: בִּמְכוּנָּסִין.

2 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

הנובעין עמ״א רש״י ביצה ל״ט א׳ ובעה״ק משמע נובעין בבאר קנו שביתה מושכין רודפין נובעין לאט יע״ש ועא״ר אות י״ג יע״ש ולרש״י בנובעין לחוד הטעם הואיל וכל רגע בא מים חיים אף מה שכבר בבאר מתערב ולא קנו שביתה. ומ״ש המ״א גשמים בי״ט עא״ר שם דוקא ביורדין מעי״ט ועתו״ש וצ״ע:

3 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

בגד שצבעו בקליפי כו' שהרי הנייתו ניכרת כו'. כ"כ בזה על הך דב"ק גבי יש שבח סמנין ע"ג צמר דר"ל כך דעיין בביצה ד' ל"ח גבי מאי דפריך וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ע"ש כל הסוגיא והפי' דהנה עיין בירושלמי פ"ב דמעש"ש ה"א במה דפליגי ר"י ור"ל גבי מדת שבחו ניכר או טעם שבחו ניכר וע' בדברי רבינו בהל' מעש"ש פ"ג הל' י"ד וט"ו ע"ש בהשגות, אך כך דהנה מה שהדבר נשבח ע"י איזה דברים ונעשה ע"י זה מין אחר אם יש להאחד חלק בהדבר או רק תביעת ממון מה שחייב לו עבור הדברים שלו ועי' בהך דב"ק ד' צ"ט גבי אומן קונה בשבח כלי במה שכתב התוס' שם ד' ק"ב ע"ב ד"ה מי הודיע ע"ש ועיין בירושלמי ספ"א דנדרים בהך דקונם ידי אם רק שכר ידי אסור או גם שבח ועיין בהך דב"ק דף מ"ז ע"א גבי נפחא למי שייך הדבר כיון שבא ע"י שניהם ובמש"כ התוס' שם ד' ק"א ע"ב גבי צבע ועי' בירושלמי ב"ב פ"ו גבי אם נתערב לו חטים בשעורים למי שייך השבח ובב"מ ד' קי"ח ע"ב גבי ירק ע"ש וכ"מ בזה. והנה כך דגבי תחומין רק אם באו מזה לחבירו אז הולכין אחר הראשון ביו"ט אבל אם הפקיר הראשון חפציו ביו"ט וזכה בו השני אז הן כרגלי כל אדם לכ"ע אף לריב"נ ולכך מבואר בירושל' ספ"ה דביצה דהמוצא כלי הרי הן כרגלי המוצא ומיירי ביו"ט וכן באמת הדין לגבי מים הנובעים די"ל דלא קנו שום שביתה אף לריב"נ עיין רש"י ביצה ד' ל"ט ותוס' עירובין ד' מ"ו ומ"ה ע"ב ומ"ז ע"ב ורש"י שבת ד' קכ"א ע"ב ובהך דעירובין ד' צ"ז ע"ב ועי' בע"ז ד' מ"ז ע"א קמא קמא אזלא גבי נובעין, וזהו מה דר"ל בגמ' שם אם רק צריך לשלם מעות לבעל המים והמלח עבורם והם עצמם הם של בעל העיסה לא מכח הנותן כיון דנשתנו לפנים חדשות והוה כמו מציאה וכמבואר בירושל' דביצה שם או מיקרי שיש לו להנותן דבר בהעיסה מה שהשביח על ידו וכן ר"ל בהך דע"ז ד' ס"ג ע"ב גבי אתנן מה דרצה לחלק בין חנוני המקיף ע"ש ור"ל ג"כ אם משלם עבור הדבר של החנוני או בעבור שהוא חייב חוב לחנוני, ועי' פ"י דשביעית גבי הקפת החנות אם משמט, והנה עי' בברכות ד' ל"ז ע"ב דהיכא דנשתנה הדבר אם ניכר הדבר מהיכן בא אזלינן בתר הדבר שבא ממנו ועדיין שמו עליו וזהו ר"ל ג"כ הגמ' דע"ז ד' ס"ו ע"ב גבי ריחא שניא התם דמיקלי איסורא ור"ל ואינו ניכר הריח מהיכן הוא בא לכן אין שם איסור על הריח וכ"כ בזה, והנה הך דכאן הוא ג"כ הספק אם הדבר הוא מה שנתן לו או מה שחסר אצלו ועיין ב"ק ד' כ' וכ"כ בזה והנה אם נימא על מה שנתן לו אז כיון דנשתנה הדבר א"א לומר שיש לו חלק בהדבר רק אם נימא מחמת שנחסר לו דאז ניכר הדבר מהיכן בא א"כ עדיין שמו עליו ושפיר מיקרי יש לו חלק בהעיסה ומביא ראיה מהך דבורר צרור דאף דעל הדבר עצמו אין שייך תשלום דהדבר אין שוה כלום רק מחמת החסרון במה שנשאר לו וה"נ כן. ואח"כ אמר דהתם התשלום מחמת ההיזק ויש לו תובעין ואח"כ אמר דא"כ גבי נבלה בשחוטה ועיין בירושלמי פ"ה דתרומות אם יש לבעל הנבלה חלק במה שהשביח החתיכה ע"י התערובות ועיין בערובין ד' פ"ח ע"א גבי חורבה מחזיר לבעלים ע"ש ותירץ כיון דלטעמא עביד עיקר התבלין הוא לכך ולא מיקרי דבר חדש ועיין בירושלמי פ"ה דמעש"ש ה"ו גבי יין ותבלין שהוא כמבוער. והנה גבי עצים אמר בירושלמי סוף פ"ה דביצה ופ"ב דמעש"ש סוף ה"א דעצים אין בהם ממש ר"ל דלא ס"ל יש שבח עצים בפת ועיין בירושלמי סוף פ"ג דע"ז מה דמחלק שם בין להיסק בין לעשן וכמש"כ התוס' זבחים ד' ע"ב ע"ב דרק אם אין האיסור ניכר בעין אז שייך גדר פדיון. וגם אף דקי"ל בביצה ד' ל"ט דשלהבת של ע"ז מותרת זה רק כשאינו ניכר ממה בא הדבר אבל כשהאבוקה כנגדו דניכר האיסור מהיכן בא השלהבת אסור וכמש"כ לעיל ולא הוה מיקלי איסורו וכן הדין בהך דסממנין דמתחלה רוצה להביא ראיה דהסממנין הוה בגופו של דבר ולכך ידלק מחמת דגוף האיסור הוה וכמש"כ. ועיין בתוספתא דע"ז פ"ה דהוה מחלוקת אם מהני שיעביר מהן הצבע אח"כ ועיין בירושלמי דערלה פ"ג דאף למ"ד בע"ז ד' ל"ב דגבי חרס הדרייני מותר לסמוך בכרעי המטה דלא הוה גוף החרס עצם האיסור גבי בגד אסור דנעשה גוף האיסור ודחי שם בב"ק דאין הטעם דהבגד נאסר ללבוש רק דהטעם דזה גופא הויא הנאה מה שיש לו ע"י הסממנין של ערלה בגד צבוע וכעין דאמרינן בערובין ד' ל"א אסור לקנות בית באיסורי הנאה ועיין בתוס' נדרים ד' מ"ז שכ' דהך דפסחים ד' כ"ז בשרשיפא ר"ל שהאיסור הנאה הוא מה שיש לו זה לא מה שנהנה ממנו ועיין תוס' ע"ז ד' מ"ח ע"ב גבי אם נטע כו' ע"ש וזהו ג"כ כוונת הגמ' במעילה ד' כ' ע"א הנאה הנראית לעינים ר"ל ג"כ מה שנעשה בית ע"י זה מעל ואז עדיין תלוש וכיון שנאסר הבגד שוב אסור ליהנות ממנו וכן ר"ל רבינו לקמן בהל' כ"ג גבי קערות וכוסות כו' שהרי דבר כו' עושאן חדש ר"ל כך דהנה זה מבואר בכ"מ דגמר כלי הוא ע"י הסקה בכבשן עיין ביצה ד' ל"ב וכ"מ. ועיין בתו"כ פ' שמיני דאמר שם דאף דגבי תנור ג"כ הגמר שלו הוא הסקה כמבואר בכלים פ"ה ועיין שבת ד' קכ"ה מ"מ תנור מיד שיסיקנו מיקרי ג"כ נעשה בו מלאכה נמצא דגבי תנור ההיסק עושה בו שתי פעולות חדא דנגמר ועוד דעשה בו מלאכה ופקע ממנו שם חדש אבל בכלי חרס הוה רק גמר מלאכה ומיקרי חדש ועיין תוס' ע"ז ד' ל"ד ע"א וכ"מ ולכך כלי חרס כיון שנעשה כלי ע"י האיסור נאסר והוה כמו עצם איסור משא"כ בתנור דזה הוה ג"כ גדר מלאכה ולכך מהני יוצן וזהו כונת התו"כ פ' שמיני פ' ח' פרק י' תנור שומע אני בין חדש כו' והוה כמו בגד שצבעו ואח"כ מקשה בב"ק משביעית ור"ל במיני צבעונים שמותר לצבוע בהם דלא כרש"י שם ד' ק"א ע"ב ד"ה יש רק דמה דאמר ידלק היינו לאחר הביעור שצריך לבערן וא"כ מוכח דהוה ממש דביעור לא שייך רק בדבר שיש בו ממש כמש"כ ועיין בדברי רבינו פ"ה מהל' שמיטה ה"ט ותירץ משום תהיה. והנה התוס' שבת ד' כ"ה ופסחים ד' כ"ב ע"ב חלקו בין עצים לבשר ותבואה ע"ש ובאמת כך דעיין בפסחים ד' ע"ה דרק של עץ מיקרי גחלים ר"ל כך דכל הדברים כ"ז שלא נעשה אפר עדיין שם הראשון עליהם ועיין נדה ד' כ"ח ע"א דשויא חרוכא וזבחים ד' ק"ו ע"א דהוה מחלוקת גבי ניתך הבשר ועיין במעילה ד' ט' גבי גחלים של מערכה משום דאית ביה ממש וע"ש ברש"י בע"ב ובאמת החילוק הוא כך דגחלת ר"ל של בשר האימורים ויש בו מעילה ומשום דעושין ממנו תרומת הדשן כמש"כ רש"י שם וגחלים ר"ל של עצי המערכה ובהני לא דפקע מהם שם עצים ובזה א"ש מ"ש התוס' יומא ד' כ' ע"א ועיין שם ד' מ"ו ע"ב גבי כיבוי וגם כאן זה החילוק וא"ש ועיין בירושלמי ערלה פ"ג ה"ב גבי גחלים של ערלה שעיממו כו' ור"ל כך דגבי ערלה האיסור הוא רק בקליפין וגחלת שלהם י"ל דיש בהם ממש ואסור אבל גבי כלאי הכרם דהקשין וגם העצים של הגפן אסורים, בהם הגחלים מותרים ומה דמבואר בגמ' ובתוספתא דערלה דגם גבי ערלה הגחלים מותרים מוקי לה בירושלמי כגון שהביא עצים לחים ונגבם בקליפי ערלה אז הגחלים של העצים מותרים ובזה מדוייק לשון רבינו בהל' כ"ד והל' כ"ג והנה עיין מש"כ הר"ן ז"ל בע"ז ס' פ"ג דגבי תבשיל ליכא שבח עצים ובאמת בירושלמי פ"ג דערלה מקשה למ"ד הנאת ערלה בטלה ברוב ר"ל היכא דאין ניכר האיסור בעין וכמו לקמן בהל' כ"ו גבי מעמיד מש"כ רבינו שהרי הדבר האסור כו' הקשה בירושלמי מתבשיל ותירץ דקאי על הקדירות ר"ל כמו הך דביצה ד' ל"ד בקדירות חדשים שמחסמין את הקדירה ע"ש אך באמת כ"כ בהל' שבת פ"ט דמוכח דיש חילוק בין צליה לבישול דגבי צליה האש עושה פעולה בעצם הדבר וכמו הך דנזיר ד' נ' ע"ב כגון דסליק נורא אך זה מהשלהבת לא מהחמימות דהוה מגוף העצים וכמו עצים דמשחן עיין פסחים ד' כ"ז ע"ב וב"ק ד' ק"א ע"ב משא"כ גבי בישול ובזה מדוייק ג"כ לשון רבינו מה דמחלק בין פת לתבשיל דכאן נקט גם כלאי הכרם וכאן נקט רק קליפי ערלה והך דהל' כ"ד גבי קדירה שבישל אותה ר"ל כגון קדירה חדשה וכמו הך דביצה ד' ל"ד הנ"ל ועיין מש"כ הרא"ש בהך דחולין ד' ח' גבי השוחט בסכין של עכו"ם דע"י זה גם הבשר אסור. ועיין בירושלמי מגילה פ"א ה"ט דמחלק שם בין קערה לקדירה דזה רק מכניס לתוכו האוכל וזה מהנין בו את האוכל. ועיין מש"כ רבינו בהל' מלוה ולוה פ"ג ה"ג גבי כלים שעושין בו אוכל נפש ע"ש ומשום דהם מתקנין את האוכל. ועיין בנדרים ד' ל"ג וד' נ"א גבי מעשה קדירה:

3 מהר"ם שיף פתח ↗

ברש"י בד"ה כרגלי הממלא וכ"ת א"כ הול"ל הרי הן כרגלי כל אדם כו' קסבר יש ברירה להחמיר כו'. גם בלא"ה לרבנן דס"ל דחפצי הפקר כרגלי מוצאן נראה דהוי מצי לאקשויי כן:וא"ל לר"נ למסקנא דבירא דהפקר הוא וס"ל דאין ברירה אף להקל לפטור ממעשר. הדק"ל ליהוי כרגלי כל אדם וי"ל היינו בדאורייתא אבל בדרבנן יש ברירה כדלעיל אליבא דרב אושעיא ח והגמרא לא יכול לשנויי כן דמשמע לכאורה דהקושיא מר"נ דאין ברירה קאי אמה דאמר למי שנתמלא לו דמוכח דיש ברירה די"ל דמקשה ממודר הנאה דהוי דאורייתא וכ"ת הא קלבון דרבנן וא"כ ליפטרו מקלבון דיש ברירה בדרבנן לז"א להחמיר יש ברירה אבל לקמן אי אמרי' יש ברירה הוי להקל לפטור מקלבון. וא"ל לפי"ז דאמרי' יש ברירה להחמיר דוקא למה לא עשו רבנן יש ברירה להחמיר אפילו בדאורייתא לענין מעשר. י"ל דהוי מביא חולין לעזרה ועיין ברש"א שתירץ דהוה ליה חומרא דאתי לידי קולא לפוטרו מקלבון ולא ידעתי מאי קאמר דלא נימא חומרא בדאורייתא דאתי לקולא במדרבנן:

13 גמ' נהרות המושכין - היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן:

14 ומעינות הנובעין - ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה:

15 הרי הן כרגלי כל אדם - אין להם שום שביתה לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן ברגליו דכל מידי דנייד לית ליה שביתה והכי מפרשי' בעירובין בפרק מי שהוציאוהו:

1 שו"ת מהרש"ם חלק ב פתח ↗

ובדבר המים הנמשכין ממעיין והולכין דרך בריכה להריחים ונקרא מליניווקא שחקר אם נקרא נהר או שנכלל בכלל מעיינות כבר הארכתי בנידון כזה בתשובה להרב, אבד"ק פראבוזנא ע"ל בחלק ראשון סי' כ"ו בדברי הג"פ שהביא מרש"י ביצה דאם נמשך להלאה ממקום המעיין נקרא נהר והג"פ כתב דגם בנמשך להלאה ע"י, צינור ולפני הצינור בונים שוקת לקבל המים נקרא מעיין והבאתי מהא דתענית דף י"ט ע"א בעובדא דנקדימון בן גוריין שלוה י"ב מעיינות מים ונתמלאו ע"י גשמים ונדחק רש"י לפרש שהמעיינות לא הי' נובעין שיתמלא מהנביעה ובע"י שם הביא הכותב בשם תוס' שהי' בריכות מלאות מים שנמשך לתוכן מי המעיין ולכן נקראו מעיינות ע"ש ומבואר שהבריכות שנחשך לתוכן מי מעיין נקראים מעיינות ואף די"ל דבנ"ד שהמעיין רחוק מן העיר והבריכה נמשכת בתוך העיר הוי נהר מ"מ אין סברא לחלק וע"ש בג"פ סוסקנ"ב בשם ר"מ מינץ בעיר אופנהיים שהמים באים לעיר מהנהר ע"י בריכות וצינורות ונסתפק אם הם בכלל בארות או מעיינות ולא רצה שיסדרו שם גט ומשמע שאם הי' באין ממעיין בודאי הם בכלל מעיינות אבל נראה דזה דוקא אם מתקבצין המים אח"כ לתוך בריכה גדולה אבל אם נמשכין והולכין להלאה ובסופן נופלים לאיזו נהר שפיר הוא בכלל נהר כמ"ש התב"ש סי' י"א סקי"ג להוכיח מכמה מקומות כן וגם הוכיח מהא דב"מ דף ק"ג סוע"ב ורש"י דגם אמת המים נקראת נהרא זוטא ואולי יש לחלק דבלשון חכמים הוי בכלל נהר משא"כ בלשון ב"א וגבי גט תליא בלב"א אבל מ"מ בנ"ד שנקרא מיליניווקא אם כתבו בשם נהר לענ"ד אין מקום לפסול דיעבד כמ"ש כה"ג הג"פ סקכ"ו לענין תוך התחום וע' בת"ש סק"א וסקל"א ע"ש ותבין ואף שהב"ש סקי"ג כתב דהיכי שהעיר אין לה נהר וכתבו דיתבא על נהר פסול היינו בדליכא נהר כלל אבל בנ"ד שיש עוד נהר שנקרא עכ"פ בלשון חכמים ופוסקים כן ליכא חשש לעז לטעות עי"ז שהוא עיר אחרת:

3 תוספתא כפשוטה על ביצה פתח ↗

41. הנהרות והמעיינות המושכין הרי הן כרגלי כל אדם. וכ"ה בד. וכ"ה בבבלי ל"ט א', שבת קכ"א ב', עירובין מ"ו א' ומ"ח א' תיקונים והשלמות: נשמט בטעות הציון לירושלמי כאן פ״ה סה״א, ס״ג ע״א. אבל מגירסת הירושלמי שם אין ללמוד כלום בעניין שאנו דנים בפירושנו.. אבל בכי"ע, כי"ל וקג"נ כאן: כרגלי הממלא. וכן מעתיקים בשם התוספתא בתוספות עירובין מ"ה ב' ד"ה ביו"ט, ברשב"א שם ד"ה ושל 47 ע"א, ריטב"א שם מ"ו א', בית הבחירה למאירי כאן, עמ' 236, ורא"ש פ"ה סי' י"א. וכתבו הראשונים הנ"ל שהואיל ובבבלי שנו בברייתא זו "כרגלי כל אדם", ובתוספתא שנו "כרגלי הממלא", הרי מוכח שהן הן רגלי כל אדם, הן הן רגלי הממלא. ועיין גם בס' המכתם, עמ' 258, בשם בעל ההשלמה.ברם רש"י כאן ל"ט סע"א ועירובין מ"ה ב' ד"ה הרי כתב: הרי הן כרגלי כל אדם אין להם שום שביתה לא במקומן, ולא כרגלי הבעלים, ולא כרגלי הממלא, אלא כל אדם מוליכן ברגליו, דכל מידי דנייד לית ליה שביתה. ואעפ"י ששנינו במשנתנו פ"ה מ"ה שבור של עולי בבל כרגלי הממלא, שאני בור של עולי בבל שמחמת הפקר גרידא אתינן עלה, וסובר התנא שיש ברירה להחמיר, וכשמילא הוברר הדבר למפרע שהמים היו ברשותו מאתמול, מה שאין במים הנדים שאף אם הן של יחיד, והיו בוודאי ברשותו מאתמול, אין קונין שביתה, אינם עדיפים מאדם עצמו שאינו קונה שביתה כשהוא מהלך, ומה תועיל כאן ברירה, כמו שכתב רש"י במשנתנו, וכמו שהסביר הראב"ד שהובא ברשב"א ובריטב"א הנ"ל. ואף ר' ישעי' הזקן סובר כרש"י והראב"ד, עיין בשלטה"ג. ושמא היתה להם גירסת ד וכי"ו בתוספתא. והחולקים סוברים שאעפ"י שלא קנו שביתה בין השמשות, מ"מ כשזוכה בהם הממלא נעשים עכשיו כנכסיו, ואף אדם כשלא היה בגדר קניית שביתה בין השמשות קונה שביתה בשבת, עיין עירובין מ"ג א' ובתוספות מ"ה ב' ד"ה ליקני. ועיין בגאון יעקב לעירובין מ"ה ב' שברר את שיטות הראשונים בטוב טעם כדרכו. ועיין בתוספתא ב"ק פ"ו הט"ו, ואינה עניין לכאן.

« רש"י על ביצה ל״ט ע״א:י״ב רש"י על ביצה ל״ט ע״א:י״ד »